מעל גבי הבלוג של מישל שולחים מיליון תודות לאיציק האחד והיחיד, שהגיר זיעה והקים לנו בתבונת כפיו, וכפי שרק הוא יודע גינה יפהפיה, המותאמת לדרישות המחמירות שהצבנו בפניו. הגינה עומדת בשלושה קריטריונים מרכזיים: יש לה עיצוב פשוט ונקי; היא קלה לתחזוקה; היא לא צורכת הרבה מים.
הראשונים שחנכו את משטח הטוף הם כמובן דילן ודאפי, שמאוד נהנו לסייר בגינה (וגם יצאו מהסיור נקיים).
איציק יקר, תמיד ידענו ועכשיו זה כבר מעל לכל ספק, שאתה בעל לב זהב ונשמה אדירה! אין עליך ותודה מכל הלב!
אני אמנם עסוקה בלהביא חיים ולטפל בגורים שלי, אך רציתי לעצור לרגע ולספר לך שהשבוע ידיד ושכן שלי - לוּ, עליו ספרתי לא אחת (אפילו הצטלמנו יחד בוידאו) נדרס למוות בשכונת "הטווס". בשונה ממני לו אהב מאוד לטייל עצמאית בשכונות הקיבוץ….
אלי הוא היה מגיע בשעות אחר הצהריים למרפסת, כולו נמרץ ואתלטי, וקורא לי לשחק איתו. לפעמים הוא היה אפילו גונב לי את הגרונות. להורים שלי לא היה תמיד כוח אליו, אך הוא היה ידיד שלי, וחבבתי אותו.
לוּ, אתגעגע אליך. הבאת עמך משב רוח מרענן ואנרגיות טובות.
יהי זכרך ברוך.
המון זמן לא כתבתי לך… כידוע, לא הרגשתי כ"כ טוב, הייתי די חלשה וירודה. יודעי דבר אומרים שזה ההורמונים, ואני באמת חושבת שאני בהריון… גם גילי ויגאל הויטרינרים שבקרנו אצלם לפני כשבוע, מיששו ואמרו שנדמה להם שהם מרגישים משהו… בכ"א בימים אלה התיאבון שלי חוזר לשמחת כולם, ואיתו גם החיוניות והאנרגיה שלי.
שמעתי שהתופעה של ירידה בתאבון מוכרת אצל כלבות בהריון, רק שאצלי אמא אומרת שזה יותר דרמטי ונמשך על פני כחצי מתקופת ההריון, דבר שהדאיג את ההורים, ואני באמת יכולה להבין אותם.
בשבועים האחרונים אמא היתה עסוקה מאוד בהכנות לשבועות בקיבוץ, ועכשיו כשזה עבר אני מקווה שהיא תתפנה יותר אלי ואל יתר האחים שלי.
אתמול הדרי, טל וגאיה באו לבקר אותנו לחג. כולם הלכו לדשא הצפוני למסיבה, ולצערי הפעם לא לקחו אותי איתם (כנראה בגלל שאמא לא היתה פנויה, כי כשהיא יושבת בקהל היא תמיד לוקחת אותי). מצד שני, לאחר המסיבה הצטרפתי אליהם ל"ערב יקב" ברחבת חדר-אוכל וספגתי קצת אוירת חג, שירה וגם גבינות משובחות.
היום יש הפנינג ענפים באזור המדגה ומכון הדגיגים, אבל אני לא חושבת שנלך - זה מתאים יותר לאורחים עירוניים ולמשפחות עם ילדים צעירים, והאחים שלי כבר לא מתעניינים בזה.
יומני שלום,
אתמול היתה לי חוויה נהדרת ולא שגרתית: הצטרפתי עם ההורים לטיולי יום העצמאות של הקיבוץ. התחלקנו למסלולים שונים: אנחנו בחרנו באחד מהמסלולים האתגריים (האחים שלי בחרו במסלול אחר)- יצאנו ממצפה הילה, והלכנו לאורך נחל כזיב. גרשון, המדריך שלנו הוביל אותנו במסלול מאוד יפה, שבו זכינו אפילו לראות את השושן הצחור הנדיר! מה שטוב שרב המסלול היה מוצל, כי הלכנו בשביל צר בתוך החורש הטבעי. שכהגענו לנחל ממש הופעתי כמה מים זרמו בו!
אני הלכתי לי להנאתי ומידי פעם אמא הרימה אותי כדי להקל עלי (בכ"ז, כדי לא להפריז במאמץ גופני בימים האלה, שהם קריטיים עבורי כי אולי אני בה…). מה שטוב שכל פעם ההורים הקפידו להשקות אותי, כי בטיולים כאלה אני מאבדת נוזלים, וממש מרגישה צמאון לעיתים קרובות. המטיילים האחרים, שאת רובם אני מכירה כי הם משכונת הברון, היו מאוד חמודים,קבלתי מכל עבר המון ליטופים ועידודים ונוצרה אוירה חמה ומשפחתית.
סוף המסלול כלל עליה די תלולה בשמש היוקדת, שבה נגלה אלינו בכל יופיו מבצר המונפורט (תמונה למטה משמאל). אמא שלי (שהיא כידוע חזקה ברמות ואין לה מגבלות פיסיות) סחבה אותי על הידיים במהלך רוב העליה. בחניון של פארק גורן הוגשה לנו ארוחת צהריים עשירה (תודה למארגנים), ואמא פינקה אותי בפסטרמות נ ה ד ר ו ת !
אחת החברות היותר טובות של מישל, ילדה מדהימה וייחודית ושמה עמר (11). עמר, אוהבת בעלי חיים מושבעת, שהיתה רוצה לגדל בביתה המון בעלי-חיים, רק שהתוכניות והנטיות שלה לא תואמות לאלה של אימה. בשלב זה נאלצה להסתפק באוגרת, שגם היא לצערנו מתה לא מזמן.
לעמר תוכניות מרחיקות לכת בתחום הווטרינריה או האילוף (עוד לא החליטה). בשלב זה של חייה הסכימה לעשות פייילוט על מישל, ולנסות ללמד אותה להתיידד עם אביזר ההתנהגות , עליו ספרתי לא אחת. מדובר בפרוייקט מורכב ועיקש, שעמר מתמודדת איתו לאחרונה.
מה שמדהים הוא שעמר, בסבלנות רבה, בשכל ישר, בחושים בריאים ובחשיבה יצירתית ומבריקה, בנתה לה תוכנית חשיפה מדורגת, שאינה מביישת שום תוכנית פסיכולוגית-ביהביוריסטית (וזה שם כנראה בגנים…).
ומה עשתה? בתחילה היא רק פתחה את האביזר ונתנה למישל לאכול מעדן מתוך המכסה. לאחר מכן נתנה לה להריח וללקק את הכלי. בשלב הבא היא בנתה "שביל" מכופתיות המזון שהוביל לאביזר, ושמה חלק מהכופתיות על החבל. לאחר מכן השביל הגיע כמעט לתוך האביזר, כאשר על כל הצלחה היא חיזקה את מישל - ליטפה והגישה לה מעדנים מתוך היד שלה.
לאחר שני מפגשי אילוף הן הגיעו לכך, שמישל מוכנה לאכול את המעדן מתוך הכלי הפתוח.
הדרך כפי שניתן להבין עוד ארוכה, אך הבנייה המיקרוסקופית והסבלנית של התהליך מאוד הרשימה אותי, ולכן מצאתי לנכון לשתף בה את קוראי הבלוג.
מה שבטוח שהעתיד של עמר עוד לפניה!
תמונות - בהמשך!
סיפור 1)
תאי היא כלבת קבלייר קינג צ'ארלס ספאנייל חמודה כבת שנה מהקיבוץ. מישל מחבבת אותה, והיא כדרכם של קבליירים - מלאת מרץ, עליזה ואנרגטית. הכל טוב ויפה, רק שהיא נראית לבעליה רזה מידי, והם די דואגים לה. מסתבר, כמה מוכר, שהיא לא אוהבת את האוכל היבש והם ניסו כבר כמעט הכל… הם גם אינם בטוחים שבעתיד היא תוכל לעבור הריון והמלטה בשל המשקל הירוד שלה.
סיפור 2)
נואל היא כלבת קוקר ספאנייל בוגרת וחמודה השייכת לחברה מהעבודה. לאחרונה היא נחלשה מאוד והתברר בצילום אולטרסאונד שהיא סובלת מבעייה חמורה בלבלב. בני המשפחה נוסעים איתה פעמיים ביום לווטרינר, שתקבל אינפוזיות דרכן היא לוקחת את תרופות. בימים אלה נואל מתחילה להראות סימני התאוששות קלים. יתכן מאוד שהיא, בדומה לכלבים אחרים בקיבוץ, שנוהגים להסתובב חופשי, אכלה שאריות מזון שלא היו מתאימות לה, והן אלה שיצרו את העומס על הלבלב. לדברי הווטרינר הדלקת בלבלב יכולה במקרים חמורים להתפתח לסוכרת.
בחרתי להביא את סיפורן של שתי הכלבות המתוקות, כי אני נוטה לחשוב שהאכלה במזון נא, עליה כתבתי רבות בבלוג, היתה תומכת היטב במשקל של תאי, ויתכן ואף מונעת את דלקת הלבלב של נואל, וכל המעוניין לקבל דוגמית מהמזון של מישל מוזמן בשמחה.
* הספאנייל הם סוג של כלבים שהתפתחו כדי לעזור לציידים במשחק של מציאת הטרף והחזרתו (לרוב ציפורים), רובם בגודל בינוני-קטן, בעלי פרווה ארוכה ואזניים שמוטות וארוכות.
.
תאי נואל
כ"כ הרבה נכתב על הסרט של טרנטינו (2009), ומי שחשקה נפשו יוכל לקרוא על כך לבדו. ראיתי אתמול את הסרט בקולנוע המקומי. מדובר לדעתי ביצירה מעולה, מרתקת ותפורה היטב. שווה ביותר.
צפו בטריילר הרשמי של הסרט:
קבלו את אבא של מישל ואחותה (זו המתכחשת לקיומה) במירוץ גבעת אולגה ה-2 שהתקיים ביום ו' 18/12/09 בסימן שחרור גלעד שליט.
בתמונה למעלה - "נבחרת" מעגן-מיכאל…
למתעניינים: האצנים של המשפחה סיימו את מירוץ ה-10 ק"מ בזמן משותף של 46.31 דק' (ממוצע של 4.39 דק' לק"מ). האחות של מישל סיימה חמישית בקטגוריה שלה, כשמקדימות אותה אצניות מקצועניות. אבא של מישל סיים תשיעי בקטגוריה שלו, בה היה בין המבוגרים…כבוד!
