קשה לתאר את הדאגה למישל, שאינה אוכלת כמעט כלום בימים אלה.
תחושה מעיקה. 
במקום זאת אני בוחרת לשתף את קוראי הבלוג בחוויה משפחתית מרתקת: נעה בן-הגיא, בת דודתי, ביימה את הסרט הדוקומנטרי "קרבת דם", המספר על פנינה, שהיתה בת 14 כשבשנת 1943 יצאה מביתה במושבה יבניאל ונעלמה. נעה, נכדתה של אחותה של פנינה *, יוצאת בעקבות הסוד המשפחתי ומגלה את ילדיה של פנינה חיים היום במחנה פליטים, חצי שעה מביתה בתל אביב, מחכים כבר שנים לטלפון מהקרובים היהודים.
חידוש הקשר בין המשפחות גורר אחריו אירועים בלתי צפויים המתרחשים מול המצלמה, ומחברים את כל השותפים לסאגה מטלטלת.
תראו מה קורה לנו - מניחים (לרגע) את המועקה המשפחתית סביב בריאותה של מישל, ומחליפים אותה במועקה משפחתית-לאומית…
אנחנו בודקים אפשרות להביא את הסרט לקיבוץ (שלג, אני ממש מכוונת אותו לפני כולם לאמא שלך).

* הסיפור בסרט הוא על משפחת סבתה של נעה מצד אמה. קרבת הדם שלי אל נעה היא מצד אביה, אהוד בן-הגיא.

לא להתקרב ל"אליסה בארץ הפלאות". פשוט רע ורק יוצאים עם כאב ראש.

המלצה חמה: הסרט שירת הדרורים (2008), של הבמאי האיראני מג'יד מג'ידי, סובב סביב היופי שבדברים הפשוטים בחיינו כמו פרנסה, משפחה, ילדים. יפה כותב על כך דובדבני, שהסרט "… מצליח להעביר בצורה מרגשת ומלאת הומור מסר בנאלי למדי. לפעמים, כך מתברר, לא צריך יותר מזה". מסכימה עם כל מילה. באמת לא צריך יותר מזה. רוצו! (מאוד מאוד אהבתי ונהניתי בזמנו גם מסרטו הראשון של מג'ידי ילדי גן העדן ,1997).

כ"כ הרבה נכתב על הסרט של טרנטינו (2009), ומי שחשקה נפשו יוכל לקרוא על כך לבדו. ראיתי אתמול את הסרט בקולנוע המקומי. מדובר לדעתי ביצירה מעולה, מרתקת ותפורה היטב. שווה ביותר.
צפו בטריילר הרשמי של הסרט:

ארבעה סרטים טובים חובקי-עולם, שראיתי לאחרונה בקולנוע הקיבוצי בשבת בערב (המצאה אדירה!). האחד הודי, השני צרפתי, השלישי יפאני והרביעי כמובן שאמריקאי. ארחיב על הראשון, למרות שאין זה מדרג אותו מעל שלושת האחרים.
כמעט בלתי-אפשרי לדעתי להפוך ספר לסרט טוב. אנו חשים לרוב, כי הסרט נופל מהספר, ובצדק. הסרט יציע בהכרח פרשנות צרה, בהשוואה לדמיון הפרוע המאפיין תהליך קריאת ספר. ולמרות קושי אובייקטיבי זה, יש מקרים בהם מצליח הקולנוע להתמודד עם האתגר. כך זה בסרט "נער החידות ממומביי". שווה גם להיכנס לאתר הרשמי של הסרט, ולו רק כדי להתרשם מפס הקול המעולה המלווה את הסרט!
* אבא של מישל התלהב בסרט בעיקר מהשחקנית Freida Pinto, שהיא באמת מדהימה ביופיה.

"ברוכים הבאים לצפון", ובצרפתית - Bienvenue chez les Ch’tis - רוצו מהר. פנינה! נכון, עבור הצרפתים זה כנראה הרבה יותר משמעותי, ואני מתארת לעצמי שבעיית השפה מגבילה מעט, ולמרות זאת לדעתי ההמתרגמים עשו עבודה מצויינת, ונהניתי מאוד!

"פרידות" היפאני. סרט שווה ביותר, שונה, המציג את התרבות היפאנית של טקסי קבורה (ואל תשימו לבכם לאגו הפגוע של מבקרי הקולנוע הישראלים, שאינם סולחים לסרט זה שגנב את האוסקר ל"וואלס עם באשיר", אותו לא אהבתי. נמאס מעיסוק במלחמות בקולנוע הישראלי. הכל עדיף על מלחמות, אפילו טקסי קבורה אסתטיים). 

"חלון פנורמי" האמריקאי. לא באתי עם ציפיות והופתעתי לטובה. מעלה סוגיות שבהחלט גורמות לחשוב על מהות החיים, ולעיתים אף מצליח ליצור אי-נוחות וטלטלות. משאיר משקע שהולך איתך גם אחר-כך. שמתי לב שזה מסוג הסרטים שיש שונות רבה בסוג ה"תובנות" שיש לאנשים מהסרט. ד', למשל ציינה שהסרט גרם לה דיכאון, תחושה שלא ליוותה אותי כלל. משחק מעולה של דיקפריו ווינסנט.

ממליצה על המותחן "טרנסיביריאן" (Transsiberian), אותו ראיתי לאחרונה בקולנוע הקיבוצי. זה סרט בנוי היטב, שיש בו אויירה מעניינת ולא סטנדרטית, נופים סיביריים יפים, מתח (במינון סביר), משחק מצויין, דמויות מעוצבות היטב, ויותר מכל - עלילה לא מסובכת ולא מתסכלת מידי!
בקיצור, יופי של סרט.

מידי שבת בערב אבא של מישל ואני יוצאים לקולנוע המקומי בקיבוץ. זה מין פינוק של סוף שבוע - הקולנוע מרווח וממוזג ומגיעים ממש סרטים טובים, כשהיתרון הבולט ביותר הוא הנגישות. לפני כשבוע צפינו בסרט "מארלי ואני", המבוסס על ספר אוטוביוגרפי, ומספר את סיפורה של משפחה צעירה המחליטה לגדל לברדור יפהפה, מטורף ומתוק בשם מארלי. זה לא מהסרטים שחייבים לרוץ אליהם (האחים של מישל נטשו באמצע) - כמו הרבה סרטים אמריקאיים הסרט סובל מסכריניות ומ"מסטיקיות", אבל התחברתי ואף התרגשתי , ואת זה העבירו יפה בסרט - לרמות הקשר והאהבה בין בני המשפחה לכלב. 
יש לי סימפטיה רבה לכלבי לברדור וגולדן, ובפנטזיה שלי, אילו יכולתי לגדל שני כלבים הייתי מוסיפה  אותם למישל לחברה.

בכלל לא שייך למישל, אבל שווה לחלוק עם קוראי הבלוג -
החלפנו אתמול בספריית הוידאו את הסרט הצרפתי "כשהנערים שרים" (Les Choristes, 2004). מסתבר שא', שהמליצה לנו על הסרט קלעה בול! זו היתה היתה הנאה צרופה וכייף גדול. נראה שהפסדנו את הסרט בתקופה שהיינו בהולנד. מעל הכל יש בסרט מוסיקה מעולה… או המוסיקה! צפו בטריילר של הסרט:

נכון שיש לנו היום את מישל, ונכון שהיא מגזע שיצו, אבל יש לי פינה חמה מאוד גם לכלבים מגזע גולדן רטריבר. כשאני רואה בקיבוץ את הכלבים האלה אני מרגישה אליהם חיבה יתרה. לפני כשמונה שנים היתה לנו כלבת גולדן רטריבר בשם סם, שמאוד אהבנו אותה. לאחר תקופה קצרה יחסית שהיתה איתנו,  נאלצנו מכל מיני סיבות למסור אותה למשפחת נתן באשדות-יעקב, שאנחנו בטוחים שנתנו לה את כל האהבה שרק יכלו לתת.
אם בגולדן עסקינן - בסרט המצויין "מישהו לרוץ איתו" (2006), המבוסס על סיפרו של דויד גרוסמן, מניע את העלילה כלב מגזע גולדן רטריבר, שעוזר לאתר נערה שהסתבכה בצרות. גם פסקול הסרט מעולה בעיני, וניתן להתרשם ממנו מעט כאן. אם עדיין לא ראיתם את הסרט רוצו לראות!