גדול!
מה יש בשיר "עינייך"? - מעבר לכל יש בו בעיני הרמוניה קולית מופלאה של שתי זמרות מעולות, יש בו מסר ויש תקווה ואופטימיות, יש בישול לא רע לשיר ארוויזיון טוב, שלא בא על-חשבון האיכות המוסיקלית. בהצלחה!

יומני היקר שלום,
אני לא מרבה לכתוב, כי אמא לא מפנה לי את הבלוג…
רציתי לספר לך שבשבת היה לי יום נהדר עם המשפחה. סבא וסבתא שלי הגיעו לבקר, וכשהם באים לבקר אנחנו לרוב נוסעים לטייל, כי הם אוהבים מאוד טיולים. יותם היה צריך ללמוד למבחן במתמטיקה, לכן אבא עזר לו, וגל כאמור לא בארץ. כך יצאנו אני, גוני, אמא, סבא וסבתא לטיול.
אתה לא תאמין אבל ראיתי פעם ראשונה בחיי תחרות  כלבי רועים, שנערכה בקיבוץ המעפיל. היתה שם שופטת מאוד רצינית, שנדמה לי שהיא אפילו שופטת בינלאומית, והיא כל פעם סימנה למציגים מה היא רוצה לראות - למשל, היא סימנה להם לרוץ במעגל, או לרוץ ישר. היא התבוננה במבט מאוד מרוכז בעמידה של הכלבים, ואז המציגים השתדלו שהכלבים שלהם יעמדו זקןף וגאה, והיא גם בדקה לכל אחד את הלסתות. כל פעם היא הכתירה את הכלב הזוכה מבין הזוגות, ולבסוף עלו שלושת הכלבים שהיו כנראה מדורגים במקומות הראשונים, ומתוכם היא הכתירה את האלוף. יכול להיות שאני לא מתארת את זה בצורה כ"כ מקצועית, כי זאת תחרות ראשונה שאני רואה, אבל ככה התרשמתי. זה היה מאוד מעניין, ואני מקווה לראות בעתיד גם תחרות של כלבים זעירים כמוני.
אחרי התחרות נסענו לראות את ההרחבה הקהילתית בקיבוץ מגל, כי דוד שלי, יאיר שרת אמור לעבור לשם בקרוב. השכונה הולכת להיות מאוד יפה ואיכותית, הבתים נראו לי ממש יפים וגדולים, ומאוד נהניתי לרוץ ולהציץ מבעד למרפסות באין מפריע.
בדרך עצרנו בצומת אלונית, בקפה Segafredo ואני רצתי לי אחרי כלב ששיחק שם. אמא מאוד נבהלה כי חציתי את הכביש בלי ששמתי לב…
לסיום טיפסנו על "גבעת הכלניות" ליד שער מנשה, אבל במקום רקפות היו שם המון המון חרציות יפהפיות. סבתא שלי, שמבינה מאוד בפרחים (ובכלל, היא מבינה בהרבה נושאים) הסבירה, שכנראה הכלניות כבר פרחו, ועכשיו הגיע תורן של החרציות. היה לי מאוד כייף לטייל כי היו שם שבילים צרים וסבוכים.
חזרתי הביתה עייפה אך מרוצה מעוד בילוי משפחתי מקסים.
   
(דווקא הצטלמתי עם אמא, אבל יצאתי מאוד פרועה, ולכן אתם לא רואים אותי).

• האחות הגדולה של מישל, זאת שמתכחשת לקיומה,  יצאה למסע בפולין. היא יצאה לפני שבעה ימים, ותחזור רק בעוד שלושה ימים. זאת התקופה הארוכה ביותר שלא ראינו אותה.  גוגה מתוקי, מתגעגעים אליך נורא, את חסרה לנו (כל ערוצי התקשורת בתפוסה מלאה - אבא שלה לא מפסיק לסמס לה, וזה בתוספת לפקסים ולטלפונים מידי יום למלונות).
• טיפ בנושא ניקיון כלבים: היות ולא רצוי להרבות במקלחות. מצד שני מישל מרבה לטייל, היא נמוכה, והפרווה שלה ארוכה, גם באזור הרגליים- גילתי היום שאם רוצים לשמור על הניקיון האלמנטרי לא חייבים לעשות רחצה מלאה. אין צורך להרטיב את כל הפרווה, ולייבש עם פאן. חפפתי טוב רק את הרגליים, שזה האזור הכי מלוכלך ואת אזור הפנים, שאותו אנחנו מנשקים ומריחים. המקלחת היתה קצרה, עניינית וממוקדת והשיגה את המטרה שלה - מישל ריחנית ונעימה לחיבוק!
• המפעל שבו אני עובדת מוציא את העובדים, לצערי, לשבוע עבודה בן ארבעה ימים. בלי להיכנס לשיקולים הכלכליים והקיבוציים, חשבתי לעצמי שזה מוזר, כי חונכנו על כך שאם רוצים להגביר את הפרנסה צריך לעבוד יותר קשה, לא?
• בהמשך לסעיף הקודם - אני שמחה ונהנית מאוד מהחופשה שנכפית עלי. מה עשיתי היום, למשל? טיילתי  עם מישל בבריכות הדגים. כייף גדול לשתינו; עשיתי טלפונים שהייתי כבר צריכה לעשות מזמן למורות של הילדים; הלכתי לחדר כושר; עשיתי קנייה מרוכזת במרכולית (בדר"כ זו מלאכה של אבא של מישל, אבל זאת הזדמנות לשדרג קצת את הרפרטואר); הכנתי בצק לעוגת שמרים לפלג הרזה במשפחה; רחצתי (חפיף) את מישל; סדרתי את החדרים (חפיף); ניקיתי את המרפסת (יסודי) ; הדפסתי הזמנות לבת-מצווה של גוני; התחלתי לקרוא את "אישה בורחת מבשורה" שמחכה לי הרבה זמן על המדף; התפניתי לכתוב את הפוסט הזה.
  סוף שבוע ארוך זאת המצאה גאונית!
• ספר נהדר שקראתי לאחרונה (אני קוראת מעט מידי) - בלזק והתופרת הסינית הקטנה, דאי סיג'י.

שבת שלום!

קבלנו דרישת שלום מפיבי, הגורה שנמסרה למשפחת סונסינו. 
הדימיון למישל כשהיתה בת שלושה וחצי חודשים הוא מדהים - גוש פרוותי חמוד, שקשה לראות לו את העיניים.
פיבי, את מקסימה ומתוקה ביותר, ולמרות שאת כבר לא שלנו, אבא של מישל מאיים שהא יקח אותך חזרה. ראו הזהרתן, בנות סונסינו. כשהוא מסר אותך הוא לא ידע שתהיי כה מתוקה!

קוראי הבלוג הנאמנים ידעו לומר, שאחת הסוגיות שתופסת את מירב תשומת הלב שלנו במהלך גידולה של מישל, זו סוגיית האוכל. אנחנו עושים בנושא זה דרך פתלתלה ומתסכלית, מחפשים כיוון, מנסים, טועים, תוהים ובעיקר איננו שבעי רצון מהתוצאה. באופן בסיסי אפשר לתאר את המתח בין שתי הגישות - האם לתת למישל אוכל יבש או אוכל מבושל.

מעט נתונים:
היתרונות במתן אוכל יבש (איכותי): הוא זמין ונוח; רב הווטרינרים ממליצים עליו.
החסרונות: יתכן שמישל פחות שמחה ומסופקת; הד"ר טוען שהמזון היבש אינו מספיק.
היתרונות במזון מבושל: מישל אוהבת אותו ונראית מסופקת; המצפון שלנו מעט יותר שקט.
החסרונות: טירחה רבה; סיחרור והסלמה מבחינת הפינוק; ירידה במוכנות לאכול אוכל יבש.
אבא של מישל ויותם תומכים מאוד במתן מזון יבש, וגורסים שגם את מישל המפונקת אפשר להרגיל למזון יבש, אם נתמיד להציע לה זאת ובעקביות, מבלי להציע לה פיתויים אחרים.
אמא של מישל תתקשה לראות את מישל עושה שביתת רעב ומאבדת במשקל במהלך תהליך השינוי ממזון מבושל ליבש, אך בתוכי תוכה היא היתה רוצה שבסופו של יום מישל תאכל אוכל יבש, ותאכל אותו בכמות משמעותית ומשביעת תיאבון/רצון.

על רקע זה הוחלט לאחר הפרידה מהגורות להיכנס לתהליך הבראה: מישל מקבלת רויאל קאנין ג'וניור מתובל במעט שמן זית. אפשר לומר בזהירות ובלי לעשות עיין הרע - טפו-טפו-טפו- שנכון לימים אלה, היא אוכלת את זה לא רע בכלל, ואנחנו מאוד שבעי רצון.
ובכל-זאת, בלי להוסיף משהו, כנראה שאנחנו לא יכולים: הד"ר המליץ לנו בחום על מתן גרונות חיים *, והיא אוכלת את זה לעיתים. בתקווה שתתמיד ותשמור על האיזון הנכון והרצוי, כלומר לדבוק ב"יבש" כמזון העיקרי שעליו היא מתבססת, משולב בפינוקים קלים בלבד של גרונות.

* לקומונת RAW FEEDING (תזונה טבעית או תזונת בשר ועצמות)
על הטרנד של תזונה טבעית
BARF: Bones And Raw Food

לפני כמה חודשים אלמונים פרצו לנו כנראה למחשב, ומחקו את מדור "שאלות נפוצות" ואת הגלרייה.
יקח זמן לשחזר את עבודת הנמלים שהושקעה בגלרייה, אך בשעה טובה עדכנו את מדור "שאלות נפוצות" .
מקווים שתמצאו בכך עניין, ואם יש שאלות נוספות - נשמח לענות כמיטב יכולתנו.

התשובה לכך אינה חד-שמשמעית:
כמובן שמבחינה גיאוגרפית הקיבוץ שוכן מחוץ לעיר, הוא עדיין בעל אופי חקלאי, הנוף שלו עטוף בצמחייה, שבחלקה היא אף טבעית, וכן הקיבוץ באופן בסיסי בעל אופי שקט ורגוע, ללא המולה והתכונה המאפיינת אזור עירוני.
מצד שני, הקדמה הטכנולוגית והרצון לשפר את איכות החיים (?) לא פוסחים גם על הקיבוץ. אני מתכוונת לכמות כלי הרכב למיניו - אופנועים, קלנועיות, קלאב קרים וכמובן מכוניות. מאלה לא ניתן להתחמק בקיבוץ, ואנחנו נפגשים בהם בהמוניהם בכל צעידה על מדרכות הקיבוץ, זוכים לאבק, ריחות אגזוז וזיהום אויר. בדיוק כמו סביבה עירונית מובהקת, רק שב"סביבה הכפרית" אין דרכים נפרדות להולכי רגל, אתה פחות מצפה לכך, זה תופס אותך לא מוכן, וכמובן שלא בחרת בכך כשהחלטת שאתה רוצה לחיות בקיבוץ. אני אישית סובלת בעיקר כשאני צועדת נקייה אחרי מקלחת, וזוכה לענני אבק ישירים לפנים וסירחון אגזוזים…
הנושא מורכב ואחת השאלות הכי חשובות לדעתי היא הזהירות בדרכים, כי בשונה מסביבות אחרות בהן ברורים חוקי התנועה, בדרך ההתנהלות שלנו כאן, כאמור, אנחנו לא ממש מצפים לכלי רכב. אני לא רוצה לחשוב על ילד שאינו יודע עדיין לצפות את הסכנה, מתקרב לבעל קלנועית מבוגר, שלוקח רברס מבלי להסתכל, או על מפגש מפתיע בין קלאב קאר שקט לרוכב אופניים צעיר בצומת ללא שדה ראייה.
ומה כל זה קשור למישל? כי למישל יש כידוע המון מעלות, אבל לצערנו היא אינה יודעת להיזהר מכלי-רכב. למעשה אחת הסיבות שהיא הולכת איתי קשורה ב"סביבה הכפרית" היא מפחד כלי הרכב, מה גם שבגלל גודלה או יותר נכון קוטנה, אני לא בטוחה כמה מהנהגים רואים אותה.  לפני יומיים היא הלכה איתי משוחררת בשעה שאמורה להיות מאוד שקטה, וכמעט נכנסה מתחת לגלגלים של רכב. הנהג אמנם נסע לאט ובלם ברגע האחרון, אך זה היה עניין של שבריר השנייה… זה אבסורד, אבל ב"סביבה הכפרית" אנחנו למעשה נדרשים לעירנות מוגברת.

שבת שלום!

לפני כמה ימים קבלנו במייל את המכתב הבא:

קוראים לי ענבל, אני בת 31 מחולון.
למורן הגעתי ממש במקרה דרך מודעה שפרסם באתר יד 2. תוכן המודעה היה נשמע הכי אנושי ולכן פניתי אליו , כמובן, לאחר שהייתי אצל המון אנשים שקרנים, שמנסים לעשות קופה וחצי ע"ח כלבים שהם טוענים שהם שיצו והם לא. בכל מקרה מאוד רציתי כלב ולא הכרתי אף אחד שיכל לעזור…
ואז פניתי לחברה שלי שיש לה שיצו זאת שלחה אותי לחנות חיות – הם דרשו שם לא פחות מ- 4,000 שח ויותר וזה המון בשבילי. התחלתי סתם לחפש ביד 2 ואני כל כך שמחה שהגעתי למורן , כמו יד מכוונת ששלחה אותי אליו.
גם פה היה סיפור מעניין כי לא רציתי לנסוע לבד אל מורן – פחדתי כי אני לא מכירה את הדרך ולא היה מי שיבוא איתי … לבסוף לקחתי את האוטו ובאתי. הנסיעה הייתה מאוד לא קלה עבורי אבל הגעתי אליו ובחרתי את טומי– לימים מילקי (אני עדיין לא סגורה על השם הזה).
בשיחת טלפון עם מורן באותו יום מאוחר יותר נאמר לי שתאריך הלידה של מילקי הוא תאריך הלידה שלי, אז כנראה שאין דברים סתם וכנראה שהוא באמת היה אמור להיות שלי. מורן רצה שאקח את הוגו שהבנתי מהאתר שלך שהוא נמצא כרגע אצל משפחת בירן, אז דברים באמת לא קורים סתם ומילקי ממש מתוק.
כרגע מתחלפות לו שיניים אז הוא קצת סובל – אבל נורופן לילדים מרגיע אותו והוא חוזר לעצמו במהרה. הוא אוהב לאכול ביצה, הוא לא אוהב קוטג' אבל כן אוהב גבינה לבנה חלקה, הוא אוהב טונה והכי הכי הוא אוהב שאני שמה לו שמן זית באוכל היבש – ממש מת על זה. לרוב הוא אוכל בשר ועוף ויש לו המון חטיפים, והוא יודע לקחת אותם לבד מהכלי שלו פעם ביום לא יותר.
בשעות הערב יש לו קטע שהוא רץ ספידים בבית, קטע מטורף – אני אעביר לך סרטון בהמשך. הוא יישן איתי במיטה ובסך הכל הוא מאוד מחונך וחמוד.
כולם אוהבים אותו בשכונה, הוא כמו דוגמן הבית, ומכאן הציעו לי לקרוא לו לוק. מאוד אהבתי את הרעיון של השם. שמות נוספים שהציעו: בומר, פרינס, זורו, אשמח להצעות חדשות, או האם להישאר עם מילקי.
ממה שהבנתי ממורן אז הכלבים שלי ושלך הם מאותה אמא אבל לא מאותו אבא. הוא גם אמר לי שראית אותו אצלו והכי אהבת אותו, כי את אוהבת את הגזע הזה בגוונים יותר בהירים (נכון. תראו כמה הוא דומה למישל, י.ש.).
אני מצרפת תמונות של התינוק.