ממליצה על המותחן "טרנסיביריאן" (Transsiberian), אותו ראיתי לאחרונה בקולנוע הקיבוצי. זה סרט בנוי היטב, שיש בו אויירה מעניינת ולא סטנדרטית, נופים סיביריים יפים, מתח (במינון סביר), משחק מצויין, דמויות מעוצבות היטב, ויותר מכל - עלילה לא מסובכת ולא מתסכלת מידי!
בקיצור, יופי של סרט.

אהבנו מאוד את לירן דנינו.
חשבנו שהוא מוכשר כמו שד, יוצר מקורי ומעניין, שהביא עיבודים מצויינים (וכמובן גם חתיך).
ולדי, שיש לנו סימפטיה גדולה אליו וגם רוני דלומי, הם באמת בסדר, אפילו חביבים, אך נטולי ייחודיות ולא מתקרבים לקרסוליים שלו. חשבנו גם שבדיעבד היה ללירן סיכוי טוב לתת למיי הבלתי-נסבלת fight הגון בגמר,  בעוד שעכשיו תוצאות הגמר ידועות מראש, ואפשר כבר להכתיר את מיי.
גם סנונית ליס הסכימה איתנו, ואף היתה הרבה יותר בוטה…

יומני היקר,
קבלתי לאחרונה ד"ש מהגורה שלי, פיבי (9 חודשים), שעברה כידוע לבנות סונסינו מעין-איילה.
לפיבי מסתבר כבר יש חבר, ששמו פיליפ, והוא שיצו שהביאו לה במיוחד מתאילנד כדי שלא תהיה לבד. זאת לאחר שפפסי, שהיה כלב אהוב של המשפחה עוד לפני בואה של פיבי, ושהם היו חברים טובים, הלך לעולמו.
עכשיו, לאחר שראיתי את שתי הגורות שלי (את סאם של מור יכולתם לראות כאן, אם לא ניחשתם…), אני שקטה ומרוצה, ויודעת שהן בידיים מעולות, הן אהובות ומטופחות.
נדמה לי ששתי הגורות ממש דומות לי במראה, בהירות ועדינות, וכפי שמורן היה אומר - בעלות פרווה איכותית …

מצרפת כמה תמונות של פיבי (עם פיליפ בתמונה משמאל למטה):

     
   
ביי,
מישל, אמא גאה

יותם ואני הצטרפנו להזמנת חברים לרכוש לנו מעט קולטורה. ביקרנו במוזיאון חיפה בתערוכה "הגזמה פראית", העוסקת בגוף הגרוטסקי באמנות העכשוית. מה שבעיקר הביא אותנו לתערוכה היתה הסקרנות לראות מעבודותיה של עדה עובדיה, שהיא ידידה מהקיבוץ המשתתפת בתערוכה. התערוכה מאוד מרשימה (קשה לתאר כמה אמנים מוצאים עניין בגוף הגרוטסקי), אבל סובלת, בדומה לתערוכות רבות, מעומס של מוצגים, שאני לפחות מתקשה לעכל.
לאחר מכן עברנו למדעטק לתערוכה של עולמות הגוף, שדובר בה רבות . התערוכה לדעתי תעניין בעיקר רופאים/פזיוטרפיסטים ושאר אוכלוסייה שמתמצאת ומתעניינת באנטומיה. אני, מצד שני,  נאחזתי בכותרת שהוצמדה לכל גופה, כך למשל "הלוליינית", "האדמירל", "המהמר", והעניין העיקרי שלי התמקד בלתור אחר סיפורים אישיים של "הגופות". כך בלעתי בשקיקה סיפור מרתק שסיפר לי אמנון, אודות הלוליינית שמתה מנפילה מגובה רב, בעת ביצוע פעלול מסוכן בקירקס (יותר מאוחר נעמי, שהיא הבת של פסח, ושניהם ידענים גדולים, קלקלה לי הכל…).
לאחר הרחבת הדעת סעדנו ליבנו ב"פסטו" - מסעדה איטלקית נחמדה. מאוד טעים ומומלץ.
בסופו של יום, מה שעושה את הבילוי לכייפי זה לא רק המוזיאון ומוצגיו, אלא גם האווירה והכייף שנוצרים/לא נוצרים בבילוי, ומבחינה זו, זאת היתה יציאה מקורית, משעשעת ומהנה עד מאוד.

תודה למשפחת סחף-קרקובסקה על שצרפתם אותנו אליכם.

ציור של עדה. ללא כותרת

קבלו תמונות של מישל מהחופשה

     
   פינוק עם גוני        מעיין אמ"י ליד מיצר           בסחנה

   
               דוגמנות בבריכת אורחה    

    
      על הרכבל בחרמון          תצפית מהחרמון

חזרנו לא מכבר מחופשה משפחתית. בשונה מחופשות אחרות, השנה לא יכולנו להעלות על הדעת לצאת בלי מישל. הרעיון לעזוב אותה, אפילו לשלושה ימים לא נראה לנו אפשרי. וכך התוונו למעשה את החופשה באופן שיאפשר לנו להנות יחד איתה, הן מבחינת מקום הלינה (דירת אירוח נפלאה בדגניה ב'), אתרי הבילוי (בטבע, אתרים ומעיינות פתוחים) ומבחינת המסעדות (מזרחיות, בהן אפשר לשבת בחוץ…). זה נשמע מאולץ, אבל למעשה זה היה פשוט, טבעי  וזרם נהדר. הקושי היחידי היה כשהלכנו לארוחת בקר בחדר האוכל בדגניה, ונאלצנו להשאיר את מישל לחצי שעה בדירת האירוח. זה באמת קרע, לי לפחות, את הלב, והעדפתי לעזוב בלי לשמוע את הנביחות שלה…
ואיך היא היתה בנסיעות? - נסענו מרחקים ארוכים (אחותה הבכורה של מישל, זו שמתכחשת לקיומה, רצתה לצבור קילומטרג') והיא היתה כמו תמיד - פשוט מדהימה, סבלנית והשתלבה נהדר. כשעצרנו היא חילצה עצמות, ובנסיעה היא נשכבה לה בנינוחות כמעט בלי שהרגשנו בה.
והאוכל? ניסינו לשמור על התזונה שלה כמעט לא נגררנו לשאריות פרגית על האש. לכן ארזנו בצידנית מנות קפואות של קיבה וגרונות אותם נתנו לה בחופשה, בדיוק כמו בבית ומאותם כלים.
איך היא הסתדרה במקום זר? למרות שמדובר בחופשה קצרה היא למדה מהר מאוד לנווט בדגניה בין הבית של הסבים לדירת האירוח ושמחה להגיע כל פעם לבית החדש.
והיציאות? זה דווקא מעניין כי היא רגילה לעשות פיפי וקאקי במקומות קבועים, כך שמבחינה זו נדמה לי שזה היה לה קצת יותר קשה, והיא התאפקה במשך זמן רב יותר.
איך אנשים הגיבו? בתקופה זו האוכלוסייה שמטיילת היא כמעט רק אוכלוסייה דתית, שמסתבר (לא ידעתי) שלראות כלב (טמא?!) זה ממש לא בשיגרה שלהם,  ובעיקר אם הוא קטן , פרוותי וחמוד… בקיצור, היא היתה אטרקציה, ואי אפשר היה לעבור בלי שעצרו אותנו על ימין ועל שמאל. גאווה רבה.
ולסיכום? חופשה משפחתית, באיזה מתכונת שלא תהיה, ולאן שלא תהיה, היא תמיד דבר מעולה, מבחינה זו שכייף להיות אחד עם השני נטו, בלי עבודה ועם מינימום סלולארים והפרעות אחרות שבשיגרה. מבחינה זו, השהייה עם מישל בטיולים ובנסיעות כחלק אינטגרלי מהמשפחה היתה טבעית ומהנה עד מאוד!
תמונות - בהמשך.

חידה לקוראי הבלוג הנאמנים:
התדעו מי המתוקה בעלת המבט הכובש שבתמונה?
("טוב, אם את שואלת כך, אז זאת בטח לא מישל…")

יומני היקר שלום,
השבוע לא הייתי במיטבי. הרגשתי חולשה,  מחוסרת אנרגיות, התקשיתי לרוץ בטיולים  וכמעט שלא אכלתי. יצא לי להגיע כמה פעמים לים - הנסיעה הלוך היא לרוב בארגז האופניים, ובחזרה אני עושה את הדרך בריצה. אבל השבוע הרגשתי כבדות ובקושי הצלחתי להתקדם. אני לא יודעת אם זה בגלל החום או מסיבות אחרות. האמת, שאף פעם לא הייתי ממש חולה ואני לא יודעת מה זה בדיוק (touch wood). ראיתי שבני המשפחה היו עצובים ומאוד דאגו לי. כאשר הייתי ממש סמרטוט קטן שכבתי לי על הפוף במשך רב שעות היום, כמעט בלי לזוז. כשאמא באה מהעבודה היא נזכרה בעצות של מורן, והחליטה לתת לי ללקק מעט דבש ולאחר מכן מזון מרוכז מסוג .  הטיובה של המזון המועשר שכבה במגירה עוד מתקופת ההמלטה, והיא רצתה לאושש אותי בדרך זו.
מסתבר שגם בעת מחלה את המזון המרוכז הזה אני אוהבת ומוכנה ללקלק תמיד… עוד מסתבר שזאת היתה החלטה מבריקה - מהירות ההתאוששות היתה מפתיעה!  הרגשתי מיד כאילו הכוחות (היום אומרים - אנרגיות) שבו אלי, חזרתי לשחק בבית, הרמתי זנב וכשכשתי בו, ופרצתי החוצה בשקיקה לטיול.
אני חושבת שקצת נסחפתי, ועלי להשאיר את הדברים בפרופורציות הנכונות - עדיין לא חזרתי לעצמי, אומרים לי שרזיתי ואני לא אוכלת כפי שאני רגילה, אבל מקווה שאחזור לעצמי בהדרגה.
שמעתי שאמא אומרת לאבא, שמכל הסיפור הזה היא למדה, כמה הירידה וכמוה העליה, מתרחשות אצלי באופן דרמטי ומהיר, ושיש לשים לב בעיקר להדרדרות המהירה, כי אני קטנה, ואין לי הרבה רזרבות…

תודה, PETCO.
אסיים כפי שמקובל לומר - רק בריאות
ביי, מישל