מצאתי ב-Agenda, שזה פורום לכלבים גזעיים, מתכון שהביאה "Chloe" לעוגיות ממוצרים טבעיים (שלג, זה בטח יעניין אותך או יותר נכון את אמא שלך…). וכך זה הולך: 

חצי כוס דלעת או שימורי דלעת
חצי כוס מים
2 כפות שמן צמחי (תירס, קנולה…)
חצי כפית קינמון
חצי כפית אגוז מוסקט
חצי כוס שיבולת שועל (OATMEAL)
2 כוסות קמח מחיטה מלאה

1) לערבב את המרכיבים הרטובים קודם, להוסיף תבלינים.
2) להוסיף את השיבולת שועל ואת הקמח וללוש לבצק אחיד (במיקסר או בייד)
3) לחלק ל-2, לרדד עם מערוך לעובי של קצת פחות מחצי ס"מ.
4) לחתוך עם תבניות (רצוי לצורת עצם) ולסדר על מגש אפיה.
5) לחמם תנור ל-180-200 מעלות ולאפות כחצי שעה.
    לאחר כ-20 דקות מומלץ לבדוק כל 3-4 דקות.    
    חשוב שהעוגיות יתייבשו גם מפנים אבל לא ישרפו. 
    כשהן יבשות, אפשר לאחסן גם שבועות…

בתאבון!

האמת, 1) עדיין לא ניסינו את המתכון. אנחנו מחפשים תבנית בצורת עצם, אבל זה ב"קנה".
         2) זה יכול להיות גם מתכון לבני-אדם, לא?

למשקיענים - מתכוני כלבים נוספים, וגם באנגלית (יש אינסוף…)

אמא של שלג ברשימתה "מִי יִשָּׁלֵו וּמִי יִתְיַסָּר", מציגה נקודת מבט מרעננת ולא שגרתית על הימים שבין כסה לעשור.
ומעבר למילים, אל תדלגו על האזנה ל"וּנְתַנֶּה תּוֹקֶף", ולשירו של ליאונרד כהן  "Who By Fire" - שתי יצירות מדהימות ובעלות עוצמה!

יומני שלום לך,

זוכר ש"זרקתי" לך משהו בתחילת שנת הלימודים על התחלה קשה, ועל טראומה שחוויתי? עכשיו, כשהדברים מתייצבים, ואני חוזרת לעצמי, יש בי הכוח לספר לך עך כך. אני מרגישה שאני חייבת לפרוק זאת מעלי ולהשתחרר מזה אחת ולתמיד.
ובכן, לאחר פרשת לכידת שלושת העכברונים, האחות הבכורה שלי (זו שמתכחשת לקיומי), בקשה מאבא להשאיר בחדר שלה מלכודת אחת. היא לא היתה משוכנעת שכל העכברים נתפסו וזה נתן לה ביטחון לישון בלילה… באופן כללי, החדר שלה הוא מחוץ לתחום שלי, והוא בדרך כלל סגור.
אני לא יודעת מה בדיוק הוביל אותי לשם, אולי הסקרנות, אולי ריח הפסטרמה. לאחר ביקור הצהריים של אמא, שהסתיים ב-12:30 נכנסתי לי לחדר של גל, הסתקרנתי ומצאתי עצמי על משטח דבק עם הרגליים הקדמיות. בניסיונותי להינתק עליתי עליו גם עם הרגליים האחוריות. קשה לי לתאר את שהרגשתי, הדבק היה מאוד עיקש ולכד אותי, הייתי חסרת אונים, ולאחר ניסיונות סרק נשכבתי לי על הצד תשושה ומבוהלת, כאשר גם חלק מהבטן שלי נדבק… לא ארבה בתיאורים (אמא אפילו לא מסוגלת לשמוע על כך אפילו עכשיו) - אציין רק שאבא הגיע במקרה כעבור שעה לשירותים ומצא אותי שכובה. הוא סיפר שלא הבין למה אני לא מקבלת אותו בשימחה כפי שתמיד… ולקח לו זמן לגלות את  הסיבה. הוא נבהל נורא, אבל תפקד במרץ וגזר לי את כל מה שניתן בכפות הרגליים ובבטן - בעדינות וביעילות. לאחר מכן הוציא אותי לטיול כדי לראות שאני בסדר וכדי לאושש אותי.
בימים שלאחר מכן בני המשפחה נתנו לי תשומת לב מיוחדת, אפילו יותר מהרגיל, כי ידעו שאני זקוקה כך, ועסקו (כל פעם קצת) בניקוי הדבק העיקש בין כפות הרגליים עם שמן ובכל דרך אפשרית. זאת היתה מלאכה קשה וסיזיפית לכולם. המזל הוא שאני בהירה, ולכן רואים בקלות את נקודות הדבק השחור.
עכשיו, כשאני מספרת לך על כך אני כבר "אחרי" החוייה הנוראית הזו. רק נותר ללמוד מכך: היזהרו מאוד כשאתם מציבים מלכודות אכזריות אלה, שהן ילכדו רק את מי שצריך…  אבא ואמא, אני יודעת שלא התכוונתם לכך ושאתם לא יודעים את נפשכם מרב צער על מה שקרה. אני סולחת לכם.

באהבה, מישל

* אגב, אני מודעת לכך שאני נכנסת למקומות מורכבים, אבל שלג כבר נגעה בכך בתגובתה לפוסט הראשון. אולי בהזדמנות זו נכון להרחיב מעט את היריעה - מצורף מאמר של עמותת "אנונימוס" הפועלת למען זכויות בעלי-חיים, הסוקר שיטות אלימות יותר ופחות להרחקת מכרסמים (לא קל לצפייה).

יומני היקר שלום,

לכבוד ראש השנה אבא החליט לפנק אותי - הוא הביא לי מהקצב החמוד באור-עקיבא הרבה עצמות גדולות, צלעות של עגל (הוא תמיד מביא לי עצמות מעולות, אבל הפעם הכמות היתה מוגברת, שי לחג). הקצב שם הוא כבר חבר של אבא, כי אבא קונה לי שם קיבה באופן קבוע (ולמרות הכל, אבא אומר שהבשר הנא הוא פחות יקר מהמזון היבש, לידיעת המקטרגים). את עצמות הבקר האלה ההורים מקפיאים ומוציאים לי כל יומיים. אני מתה עלה זה ועובדת על זה כרבע שעה. הוטרינרית המליצה להם על כך כתחליף לשיננית -  אני מחככת לעצמי את השיניים וזה מנקה את שכבת הפלאק. בקיצור זה מסוג הדברים שהם שילוב של כייף גדול עם בריאות והגיינת הפה, בקיצור - win-win!

(שוב) שנה טובה,
ממני, מישל

לכל קוראי הבלוג -  
שנה טובה,  שנת אושר ובריאות!

(כדי שתאמינו שיש לי שתי עיניים, העלינו שתי תמונות)

ואם בריאות - קבלו לשנה החדשה מתכון בריאות נהדר, חטיפי גרנולה של קרין גורן (לדעתנו אפשר להוריד את כמות הסוכר).

למה באנגלית? - היתה בקשה מקבוצת קוראים לתרגם את הבלוג לאנגלית…
להלן תרגום הפוסט "רומן מפוקפק עם קיפוד":

 —————————————————————————————————————————————————————
Hello diary

This time I would like to share with you something I was not proud at all, even a little ashamed, but still I want to be honest with you. My trips with Mom during the afternoon for more cool and pleasant, and there are many interesting things and fun. These trips have relaxed times and learning experiences. I stopped where I want, smelling odors varied, meet friends - many times Him Joining me - in short very much fun. Mother rabbi not Kach watching me and stops her conversations with friends she meets on the road. All well and good, but there is one place manages to spoil it (her) a little idyll. Beside the road in the peacock lying dead hedgehog. Hedgehog that was found dead Maybe six months ago, but no one turns it. Actually I think no one but me can not see him because he seems almost completely flattened as part of the road. I think even the other dogs too - I saw the Armenian and Aziz For example, not interested in it. But I, unlike them, can not overcome the continued strong smell of carrion, and I find myself wallowing smell amazing agility. It appens to me without me aware of it - it just came at me and I have that control. Although it happened several times recently, each time a mother can forget it, and when she found me wallowing - this time it really was close to washing - she screams Bhistira. I do not care  I'm in mine, although normally I'm very disciplined. At Scream , passersby always trying to calm her, but that does not comfort her at all…. Mom, I'm sorry. Spokesperson for the blog already, it probably Created camouflage drown me so hard
—————————————————————————————————————————————————————

אם הגעתם עד הלום, זה המקום להתוודות ולומר שגוגל, בלחיצת כפתור תרגם בכלל לא רע את הטקסט, וזה אפילו משעשע לעיתים, למשל "אמא לרב…" תורגם ל- mother Rabi, "ארמני" - the Armenian , לוּ (ובלי ניקוד: לו = ל-הוא) תורגם ל-him, אבל בכ"ז אני מוצאת שזה מרשים ומאוד ויפה…!

שלום יומני,

הפעם אני מבקשת לשתף אותך בדבר שאני לא גאה בו בכלל, ואפילו כמעט מתביישת, אבל בכל זאת אני רוצה להיות גלויה איתך.
בטיולים שלי עם אמא בשעות אחרי הצהריים כבר יותר קריר ונעים, ויש המון דברים מעניינים ומהנים. אלה טיולים נינוחים שמזמנים לי חוויות ולמידה. אני נעצרת איפה שבא לי, מריחה ריחות מגוונים, פוגשת חברים - הרבה פעמים לוּ מצטרף אלי - בקיצור כייף גדול.
אמא לרב לא כ"כ משגיחה עלי ונעצרת לה לשיחות עם חברים שהיא פוגשת על אם הדרך. הכל טוב ויפה, אלא שיש מקום אחד שמצליח לקלקל (לה) קצת את האידיליה. לצד הכביש בשכונת הטווס שוכב לו מת קיפוד. הקיפוד הזה נמצא מת כבר אולי לפני חצי שנה, אבל אף אחד לא מפנה אותו. בעצם נדמה לי שחוץ ממני אף אחד לא רואה אותו כי הוא מעוך לגמרי ונראה כמעט כחלק מהכביש. נדמה לי אפילו שגם כלבים אחרים - ראיתי את ארמני ואת עזיז למשל, לא מתעניינים בו. אבל אני, בשונה מהם, לא מצליחה להתגבר על המשיכה לריח החריף של הנבלה, ואני מוצאת את עצמי מתפלשת בזריזות מדהימה בריח. זה קורה לי בלי שאני מודעת לזה - זה פשוט מתנפל עלי ואין לי על כך שליטה. למרות שזה קרה כמה פעמים לאחרונה, אמא כל פעם מחדש מצליחה לשכוח את זה, וכשהיא מגלה אותי מתפלשת (הפעם זה ממש היה סמוך לרחצה), היא צורחת  בהיסטירה. לי לא אכפת - אני בשלי (למרות שבדרך כלל אני מאוד ממושמעת). למשמע הצעקה, עוברי אורח מנסים תמיד להרגיע אותה, אבל זה לא מנחם אותה בכלל…
אמא, אני מצטערת. דובר על כך כבר בבלוג, זה כנראה יצר ההסוואה שטבוע בי כה חזק.

יומני היקר,

לא קל לי בימים האחרונים. אני חושבת שהמעבר מהחופשה לשנת הלימודים עובר עלי קשה. הייתי רגילה שהאחים הצעירים שלי נמצאים ומשחקים איתי במשך היום, ועכשיו אני נשארת לבד… עד שאחד ההורים בא להוציא אותי לטיול.
גם התיאבון שלי לא משהו… כנראה שזה נגזר מהמצב הנפשי. באמת שמעתי שיותם אומר שאני נראית מדוכאת… (סליחה שאני משתמשת היום הרבה בשלוש נקודות. אמא אומרת שזו לא כתיבה תיקנית ושזה די תינוקי, אבל זה מפני שלא קל לי להסביר את עצמי, ואני מקווה שאתה, יומני, תוכל להשלים את הפערים).
מה שעוד מקשה עלי זה, שבזמן האחרון אמא ואבא נהגו להרים אותי למיטה שלהם מידי פעם, ואהבתי את זה מאוד. עכשיו פתאום הם החליטו להחזיר אותי למסגרת, אבל אני כבר התרגלתי למשהו אחר, ולכן אני מייללת ולא נותנת להם לישון בלילות…
עוד חידוש שאני צריכה להסתגל אליו, זה החברה החדשה שלי, סושי, שהיא כלבה של השכנים מלמעה. סושי מבקרת אותי הרבה, היא מאוד משוחררת ופתוחה, ואני די מחבבת אותה. העניין הוא שאני לא בדיוק יודעת איך משחקים ביחד. זה תמיד היה צד די חלש אצלי, אם לומר את האמת, ולכן אני לפעמים שמחה, לפעמים חוששת, לפעמים מייללת ולא יודעת מה לעשות איתה כשהיא באה לבקר אותי… 
בקיצור, כולם שואלים איך התחילה השנה לאחים שלי, ואותי לא שואלים, אבל באמת שאני במין משברון קטן.
ואסיים בנימה אופטימית - מקווה להיכנס שוב למסגרת, לישון טוב, לאכול טוב, לנצל את זמני היציאות לטיול הגון ולחזור למצב-רוח איתן. 

שלך, מישל

נ.ב., אתמול היתה לי טראומה קשה, אבל אפילו לספר לך על כך איני מסוגלת עדיין…

באחד הימים האחרונים של חופשת הקייץ היה לנו חשש מבוסס שיש בבית עכברים! נצפו כשלושה עכברים, והמעקבים של גוני הראו שמדובר בייצורים קטנים. חוץ מאבא של מישל, כל יתר בני המשפחה היסטריים לגמרי, אפילו רק מהרעיון, כך שנוצרה בעייה קשה. האחיות של מישל ברחו מהבית לאלתר, אנחנו היינו בעבודה ורק יותם ומישל נשארו בבית.
במהלך הבקר קבלתי לעבודה טלפון מבועת מיותם: "אמא, הוא אוכל את האוכל של מישל"! ויותר מאוחר דווח ש"הוא שותה לה מהמים!". ממשרדי בפלסאון זה נשמע די משעשע, אך יש להודות, שלא הייתי עומדת בזה אם הייתי בביית.
אחה"צ, בצעד אבירי הציב אבא של מישל שש מלכודות קלקר חד-פעמיות נדבקות. הוא הראה מומחיות כשהשתמש בכפפות כדי שלא יעבור שום ריח אדם, ולאור הדיווחים המוקדמים של יותם - בנוסף לפיתיון הפסטרמה הוא אף זרע על מצע הדבק מעט מהמזון היבש האטרקטיבי של מישל (היא כמעט לא נוגע בו)… לאמיתו של דבר, הוא לא נתן הרבה סיכויים שהדוחים ייתפסו בשעות אלה, אך היות והבית היה כולו בהיסטרייה, היינו חייבים, לפחות טקטית, להראות ניסיונות התמודדות עם הבעייה. לאחר מכן הוא נסע מהבית לעניניו.
את מה שקרה בשעתיים הבאות קשה לתאר. רק נאמר ששלושת העכברים נתפסו במלכודות בזה אחר זה! אפילו לראות אותם ע"ג המלכודת לא יכולנו, וכמובן שפנינו בבקשת עזרה כשנדרש לבצע פינוי ועוד פינוי ועוד פינוי.
ומישל? יש לשער שהפיתיון שהכיל מזון יבש תרם ללכידה המהירה וחסרת התקדים (אולי הם גם היו עכברים צעירים שהמוח שלהם עוד לא התפתח, כי בעבר לא חווינו הצלחות מסחררות כאלה…). פרט לכך, היא חוותה עמנו את סערת הרגשות, אבל מעבר לכך - לא הזיז לה.

כתחליף מסויים לגלרייה, שכידוע, נפגעה בזמנו ע"י פורצים (גם השבוע הגיס הדף בתושיה רבה נסיון פריצה לבלוג. תודה!), אנחנו חוזרים ומחדשים את "תמונת החודש", ומקווים להציג בדרך זו תמונות נבחרות, כמעט בגודל מלא.
תהנו!