הסיפור שאספר לך היום, יומני, יהיה סיפור של צעצוע.
ובכן, לפני כחודש אמא החליטה להזמין לי דרך Amazon שני צעצועים מארה"ב. היא כבר תיכננה לרכוש לי את הצעצועים האלה די הרבה זמן. אחד הצעצועים נקרא Tug-a-Jug . היא קבלה על המשחק המלצות וראתה קבלייר חמוד אחד בשם ברוס משחק בו נהדר, ומוציא לעצמו את האוכל. הצעצוע השני, בהמלצתו של יותם - Talk To Me Treatball, צעצוע אינטראקטיבי שמקליטים בו קול אדם והוא אמור לשעשע ולהעסיק את הכלב בשעות שהוא לבד, וגם ממנו יוצא אוכל…
התוכנית היתה לתזמן את משלוח הצעצועים למלון בניו-הייבן - קונטיקט, שדוד שלי, יאיר שרת שהה בו לרגל עסקיו…
הצעצועים הוזמנו מהאינטרנט, ואמא שלחה למלון אימייל מקדים למלון, שצפויים להגיע הצעצועים, וושיהיה עליהם להעבירם למר שרת. הכל תוכנן בקפידה, והלך למישרין, וכשאדון שרת הגיע למלון הוא סימס שהחבילה בידו.
כעבור ימים ספורים נפגשנו בים והחבילה נמסרה, אך למרבה האכזבה התברר שהחבילה מכילה צעצוע אחד מתוך השניים.
אימייל מהיר למלון העלה שאכן נשארה חבילה אחת במלון (התברר ששני הצעצועים הגיעו ממקומות שונים ולכן נארזו בנפרד).
אנשי הקבלה במלון התנצלו מעומק ליבם, וכדרכם של אנשי שירות אמריקאיים טובים - ביקשו לשלוח את החבילה החסרה לארץ "free of charge".
ואכן, לפני כשבוע הגיע במשלוח אווירי הצעצוע החסר - שליח של FedEx express הביא לאמא את הצעצוע לידיים עד פלסאון, והשמחה רבה.
עכשיו תשאלו - האם אני משחקת בצעצועים? האמת, שעדיין לא, הם נראים לי מתוחכמים מידי… אבל, ביננו, זה די שולי. מה שחשוב בעיני הוא להיווכח כל פעם מחדש עד כמה בני משפחתי אוהבים אותי, וכמה רחוק הם מוכנים ללכת (או אפילו לטוס) לקראתי. עד כאן להפעם.
ארבעה סרטים טובים חובקי-עולם, שראיתי לאחרונה בקולנוע הקיבוצי בשבת בערב (המצאה אדירה!). האחד הודי, השני צרפתי, השלישי יפאני והרביעי כמובן שאמריקאי. ארחיב על הראשון, למרות שאין זה מדרג אותו מעל שלושת האחרים.
כמעט בלתי-אפשרי לדעתי להפוך ספר לסרט טוב. אנו חשים לרוב, כי הסרט נופל מהספר, ובצדק. הסרט יציע בהכרח פרשנות צרה, בהשוואה לדמיון הפרוע המאפיין תהליך קריאת ספר. ולמרות קושי אובייקטיבי זה, יש מקרים בהם מצליח הקולנוע להתמודד עם האתגר. כך זה בסרט "נער החידות ממומביי". שווה גם להיכנס לאתר הרשמי של הסרט, ולו רק כדי להתרשם מפס הקול המעולה המלווה את הסרט!
* אבא של מישל התלהב בסרט בעיקר מהשחקנית Freida Pinto, שהיא באמת מדהימה ביופיה.
"ברוכים הבאים לצפון", ובצרפתית - Bienvenue chez les Ch’tis - רוצו מהר. פנינה! נכון, עבור הצרפתים זה כנראה הרבה יותר משמעותי, ואני מתארת לעצמי שבעיית השפה מגבילה מעט, ולמרות זאת לדעתי ההמתרגמים עשו עבודה מצויינת, ונהניתי מאוד!
"פרידות" היפאני. סרט שווה ביותר, שונה, המציג את התרבות היפאנית של טקסי קבורה (ואל תשימו לבכם לאגו הפגוע של מבקרי הקולנוע הישראלים, שאינם סולחים לסרט זה שגנב את האוסקר ל"וואלס עם באשיר", אותו לא אהבתי. נמאס מעיסוק במלחמות בקולנוע הישראלי. הכל עדיף על מלחמות, אפילו טקסי קבורה אסתטיים).
"חלון פנורמי" האמריקאי. לא באתי עם ציפיות והופתעתי לטובה. מעלה סוגיות שבהחלט גורמות לחשוב על מהות החיים, ולעיתים אף מצליח ליצור אי-נוחות וטלטלות. משאיר משקע שהולך איתך גם אחר-כך. שמתי לב שזה מסוג הסרטים שיש שונות רבה בסוג ה"תובנות" שיש לאנשים מהסרט. ד', למשל ציינה שהסרט גרם לה דיכאון, תחושה שלא ליוותה אותי כלל. משחק מעולה של דיקפריו ווינסנט.
יומני היקר שלום,
יש לי המון חוויות לספר לך לאחרונה…
הצטרפתי להורים לסיור בתל-אביב הלבנה, לראות את הארכיטקטורה משנות ה-30 בסגנון הבאוהאוס.
הסיור היה בעיקרו בשדירות רוטשילד. כבר בתחילה שמחתי לגלות שבאחד הדוכנים בשדירה הציבו שני כלי מים זכים המיועדים לנו. דבר כזה כמעט לא רואים אפילו בקיבוץ (פרט ללאני החמודה שדואגת לנו ליד הדואר). כשטיילנו בשדירה פגשתי המון המון חברים ולא יכולתי להפסיק להריח ריחות מוכרים מכל עבר.
ברחוב שינקין, אמא נכנסה ל"ללין" (היא אוהבת את הרשת הזו מאוד), והשפריצה עלי ריח שהיא אוהבת - powder mist על בסיס מים, מותאם לעורו העדין שלי/של התינוק. המוכרת שם, כמו גם המוכרת בללין ב"מול זכרון" התייחסה אלי מאוד יפה, ולא הרגשתי כלל שאני לא רצוייה, או שהחנות לא מיועדת לי…
שיא הביקור היה כשנכנסנו למסעדה מצויינת, שדודה שלי המליצה עליה, בשם מזרין במונטפיורי 42, וגם שם התייחסו אלי כאל נסיכה. ההורים ביקשו רשות להכניס אותי ונענו בחיוב (!) ואני שכבתי לי בשקט, מסביבי אנשים סעדו ליבם באין מפריע. בר, המלצרית, הגישה לי בטבעיות כלי מים, ואמא כיבדה אותי אפילו בעוגת הגבינה האוסטרית שהוגשה לקינוח. אני חייבת לציין שיחס כזה לא קבלנו כשטיילנו בצפון הארץ, וזה מוביל אותי למסקנה החד-משמעית: תל אביב - עיר ידידותית לכלבים! מה עוד ראינו? לאמא זה היה כמעט כמו טיול שורשים כי הוא כלל שלושה בתים בזיקה משפחתית:
* רוטשילד 23 בית אליהו גולומב שם התארחו לעיתים בני משפ' שרתוק.
* רוטשילד 64 "הבית ברוטשילד" - גן ילדים ומקום מפגש תרבותי, שהוא כולו פרוייקט מופלא של ימלי, בת-דודה של אמא (דרגה שניה).
* רוטשילד 96 הבית בו גר משה ברמן עם אשתו פאני. משה היה סבא של סבתא שלי מצד אמא. לאמא שלי יש זכורונות, שהיתה מתארחת שם כילדה… כיום הבית משמש לחברת השקעות, ועל אחת ממרפסותיו מוצבים שלושת פסלי הזמרים (?) של עפרה צ'ימבליסטה.
היה יום מקסים ומהנה, חזרנו עייפים אך מרוצים. כבוד למי שהחזיק מעמד עד כאן.
מצרפת כמה תמונות להמחשה.
אוהבת, מישל
המלצה: כלי קרמיקה יפים-יפים, של איריס בלום, הנמכרים בכל הארץ. חברה טובה לא הכירה, ולכן יש לדעת - חנות המפעל כאן, מתחת לאף, באזור תעשייה מעין-צבי. יש כיורים, קערות, תבניות אפיה שגם אופים ומגישים אותן לשולחן, כי הן כה יפות ומשובבות את העיין. המחירים אמנם לא נמוכים אבל שווה ביותר, למתנות למי שאוהבים. חגיגה!
היום אני רוצה לספר לך על פנדה. ובכן, פנדה היא חברה חדשה שלי. פנדה היא לא כלבה, היא אף לא דובה. פנדה היא ארנבת מתוקה ביותר, השייכת למשפחת שמיר. למעשה אמא לקחה אותי לטיול לשכונה שלהם, כי יש להם כלבת שיצו בשם זהבה. עברנו בטיול את כל הקיבוץ לאורכו (אנחנו גרים בצפון, הם - בדרום), וכשהגענו גיליתי פתאום את היצור החמוד הזה, את פנדה, שבדיוק שחררו אותה מהכלוב. היא מאוד סקרנה אותי, רדפתי אחריה ושחקנו יחד נהדר בתוך בוסתן עצי פרי של משפ' שמיר. מעניין, אני חושבת שאני משחקת איתה הרבה יותר יפה מאשר עם כלבים. כל-כך נהניתי שממש לא יכולתי לעזוב אותה, וגם כשהחזירו אותה לכלוב - מסכנונת קטנה - נצמדתי לכלוב, ונלחמתי בכל כוחי, כדי שאמא לא תצליח לגרור אותי משם. חוץ מהחיבה הרבה לפנדה אני גם מתה על הריחות של הארנבות (זוכר שספרתי לך פעם על מפגש אחר עם ארנבות?).
יומני, אני שומעת לאחרונה שיותם מציע שיביאו גם לי ארנבת מפינת-חי… הלוואי!
מצרפת למטה תמונות משותפות של פנדה, שלי ושל רועי, שהוא אחד האחים החמודים של זהבה ושל פנדה.
נתקלתי לאחרונה בשני אתרים שעוסקים בטיפול בבעלי חיים. האחד בנוי נכון, מעניין ושווה גלישה. השני - לא בדיוק כזה.
האתר הראשון מנוהל ע"י ד"ר איתן קריינר ממכבים, הוא של "בית הרופאים הווטרינרי", מכיל מידע שימושי, מאמרים רלבנטיים, שאלות נפוצות. מבחינה ויזואלית נעים לגלוש בו, הוא מואר ולא עמוס מידי. קריינר עומד מאחורי פרוייקטים של קבוצות נוער הפועלות עם בעלי-חיים. בין היתר גיליתי דרכם קישור שימושי לשירות חדש יחסית של אל-על - טרמינל 4 לחיות מחמד - הטסת בעלי חיים בפשטות ובבטיחות. האתר השני - Dr-doggy, מנוהל ע"י שי גרינר, מאלף כלבים. נראה שהאתר סובל מחבלי לידה - הגלישה בו עדיין לא חלקה, וחלק מהקישורים אינם פעילים. מעבר לכך, האתר סובל ממסחריות-יתר, שפע פרסומות ומודעות פולשניות במינון מוגזם. חבל, כי הפוטנציאל המקצועי יכול היה להיות מבטיח, ונראה שמי שעומד מאחורי האתר יודע על מה הוא מדבר.
בעיני הקטע "הורס". אם יורשה לי, בעקבות דין ודברים מוקדם עם אמא של שלג: מי שצוחק מתופעה שהיא חריגה מהנורמה - כך קרה לי לא אחת, כך קרה למנחה הבלגי, שאני לא מקנאה בו (ושכנראה התפטר מתפקידו לאחר התוכנית)- אין זה אומר שהתתיחחסות שלו לחריג אינה ראוייה, שהרי הצחוק לעיתים הוא פעולה בלתי-רצונית, ואחת הסיבות הנפוצות לצחוק קשורה לתופעות החורגות מהנורמה! [ואני מקווה שהאח של מישל לא יקבל משפטים כאלה לניתוח בבחינת הבגרות בלשון].
מוסף "ידיעות הקיבוץ" הכריז על תחרות כתיבת סיפורים לקלנועית, לפיה הסיפור היפה והמשכנע ביותר יזַכה את כותבו בקלנועית מדגם "קימקו". הקורא המתמיד יוכל להיזכר שיש לי חולשה לקלנועיות, ולכן בצעד הרפתקני החלטתי להשתתף בתחרות על קלנועית הפרס.
לפני כשבוע התקשרו ממערכת העיתון אל אמא, ואמרו שהסיפור שלי היה מאוד יפה, אפילו עלה לגמר, אך לצערי לא זכיתי בקלנועית (הם החליטו לתת לבחורה מרמת-הכובש שסיפרה שהיא זקוקה לקלנועית כדי לספק ציוד לנזקקים. באמת יפה). למרות שלא זכיתי הם ביקשו מאמא אישור לפרסם את המכתב בעיתון והסכמנו. בכל הצניעות, נדמה לי שהסיפור שלי היה בכלל לא היה רע, בעיקר בהשוואה לסיפורים האחרים, שהיו, איך לומר - די נדושים. קבלתי גם פידבק מעודד מכמה קוראים וגם ממעריץ קיבוצי - כך הוא מכנה עצמו (למרות שהנימוק שלו אינו ראוי, אבל אני יודעת שאינו מתכווןן… ).
אם תרצו לקרוא את המכתב שלי - בבקשה (טיפה סבלנות עד שהקובף הסרוק נפתח).
* אגב, גם עורכת העלון, המכנה אותי "הכלבה הכי מקושרת במרחב האינטרנטי", ביקשה רשות לפרסם את המכתב בעלון הקיבוץ, אבל אני יודעת שהאחים שלי די סובלים מהפרסום הקיבוצי סביבי, ולכן סרבתי בנימוס…
ביום שישי שלפני יוה"כ ראינו שמישל מתנהגת באופן מוזר מאוד. באמצע טיול הלילה היא התיישבה מבלי לזוז, דווקא כשהיינו קרובים לבית. בדרך-כלל היא שועטת לתוך הבית באטרף. לאחר מכן נשכבה על הכרית שלה ולא זזה, ממש אפטית לגמרי, מה שלא אופייני לה בכלל (בדרך כלל היא מלווה אותנו לשירותים, גם באמצע הלילה…).
בשל ההתנהגות החריגה היינו מאוד מוטרדים ובשבת ב-04:00 בבקר החלטנו לנסוע לביקור חירום אצל הוטרינר. הוא בדק את מישל, לא היה לה חום והוא לא חשב שיש צורך בבדיקות דם. הוא שער שיש איזו בעייה במפרקים או בצוואר, כי הוא ראה שכואב לה במצב בו היא נדרשת למתוח את הצוואר. הוא נתן לה במרפאה זריקה נגד כאבים וחצי כדור רימדיל (Rimadyl) נגד כאבים. הוא רשם לה את הכדור במשך 5 ימים, כל פעם חצי כדור על בטן מלאה, כי אחרת יש סכנה של אולקוס.
איך נותנים לכלב כדור? הווטרינר הטמין לה אותו בתוך מזון מרוכז מאוד אטרקטיבי מסוג Royal canin Recovery, שנמכר רק לוטרינרים (הצטיידנו בכמה מנות מועשרות כאלה הביתה על מנת להבטיח שיהיה לה מזון בעת בליעת הכדור).
ומה בסוף? הגענו הביתה, מישל לא הראתה סימני התאוששת, והמשיכה להיות אפטית וחלשה. בצר לנו התקשרנו בשעות הצהריים להתייעץ עם מורן, שלא היה בטוח באבחנה של הוטרינר (הוא אמר שזה לא אופייני שלשיצו יהיה בעיות מפרקים). במהלך שעות אחה"צ, באחת מהשיחות איתו מישל זינקה לפתע מהפוף, נתנה ניעור הגון והתחילה לצעוד. היא פשוט חזרה לעצמה בבת-אחת! ללא היסוס מצאנו עצמנו בשיירה מלווים אותה החוצה בתחושת הקלה ושמחה רבה… זאת היתה נקודת מפנה מאוד דרמטית.
בימים שלאחר מכן הקפדנו להימנע מפעילות גופנית מאומצת, כפי שיגאל הנחה אותנו.
מה היה לה בסוף? - האמת, שאנחנו לא יודעים בבטחון. יתכן שבאמת נתפס לה הצוואר. זה כנראה יכול להיות מאוד כואב ומבהיל (גם לשני ההורים של מישל הצוואר נתפס בחילופי העונות).
רק בריאות ושלא נזדקק לוטרינרים, בעיקר לא בשבת ב-04:00 בבקר….
