לאחרונה שמענו על כלבה של חברים שמצבה הדרדר. התברר שהיא חלתה בסכרת, והם נאלצו לאשפז אותה בבית-חולים. כרגע מצבה השתפר מעט ועליהם להזריק לה אינסולין פעמיים ביום, לתת לה מזון מיוחד ולבדוק את מצבה, מתוך שאיפה להביא אותה למצב מאוזן. מיותר לציין שסדרת הטיפולים היתה כרורכה בהוצאה כספית מאוד גבוהה.
זה גרם לי להתעניין בנוגע ביטוח לכלבים. גיליתי שחברת הפניקס מבטחת כלבים בביטוח "שי לידיד" . עלות הפוליסה 989 ש"ח לשנה, והיא כוללת החזר הוצאות למקרי תאונה או מחלה, וכן ביטוח צד שלישי של כלבים עד גיל שמונה *. 
בלי קשר או עם קשר, יותר ויותר מומחים טוענים כי כדי שהכלבים והחתולים שלנו יאריכו חיים ויהיו בריאים, הם צריכים לקבל מזון איכותי ומאוזן, ולא את המזון התעשייתי המעובד שמגיע בשקים, אותו הם משווים לדיאטה של המבורגרים ופיצה… לקריאת המאמר המלא.
רק בריאות!

* העליתי לפורום אג'נדה שאלה לגבי הביטוח, והתגובות שהתקבלו לא מעודדות…

ביקרנו אתמול אצל מורן וליאור, וליאור מרט למישל שיערות מהאזניים, בעדינות ומקצועיות כמו שרק הוא יודע. ליאור, אין עליך, אתה גדול! בהזדמנות, קבלו מתכון נהדר לבראוניז שלושה שוקולדים שליאור אוהב.

לאחר מכן מישל ביקרה במגידו באירוע משפחתי אצל ירוני, הדוד שלה מצד אבא, ונהנתה מסטיקים נהדרים, כמו שרק הם שם יודעים להכין, ותודה לבעלי הבית על האירוח החם וה(כ)לבבי.

זוכרים שכתבנו על נפלאות רצועת הסיליקון? אז נכון שהיא גמישה ומאפשרת להריץ את מישל עם אופניים בנוחות ובלי לגרום לה להפסקות נשימה, אך בימים אלה, בהם מישל "הורידה הילוך", וגם בשל החום - חזרנו לרצועה הקונבנציונלית. מסתבר שהיא צריכה להסתגל מחדש לקשיחות של הרצועה. יתרונה של זו האחרונה הוא בכך, שהיא מסגלת את המצב הרצוי, שבו מישל מובלת על-ידינו, אנחנו מכתיבים לה את הקצב, וכפי שהתיאוריות אומרות - זה עוזר להבהיר לה את מקומה בהיררכיה המשפחתית (למרות שלאמיתו של דבר היא ורק היא הנסיכה הבלתי מעורערת).

בימים אלה, כמו שרמזנו, מישל חוזרת לאכול יותר טוב, אמנם לא כפי שהיינו מצפים בשלב זה, אך בהחלט ניכר שיפור יחסי, ומקווים שהתיאבון יתגבר עוד ועוד, היות ואם אכן היא בהריון, כפי שסביר להניח - זו התקופה הקריטית, שבה עליה לצבור מסה משמעותית.

יומני היקר שלום,

המון זמן לא כתבתי לך… כידוע, לא הרגשתי כ"כ טוב, הייתי די חלשה וירודה. יודעי דבר אומרים שזה ההורמונים, ואני באמת חושבת שאני בהריון… גם גילי ויגאל הויטרינרים שבקרנו אצלם לפני כשבוע, מיששו ואמרו שנדמה להם שהם מרגישים משהו… בכ"א בימים אלה התיאבון שלי חוזר לשמחת כולם, ואיתו גם החיוניות והאנרגיה שלי.
שמעתי שהתופעה של ירידה בתאבון מוכרת אצל כלבות בהריון, רק שאצלי אמא אומרת שזה יותר דרמטי ונמשך על פני כחצי מתקופת ההריון, דבר שהדאיג את ההורים, ואני באמת יכולה להבין אותם. 

בשבועים האחרונים אמא היתה עסוקה מאוד בהכנות לשבועות בקיבוץ, ועכשיו כשזה עבר אני מקווה שהיא תתפנה יותר אלי ואל יתר האחים שלי.
אתמול הדרי, טל וגאיה באו לבקר אותנו לחג. כולם הלכו לדשא הצפוני למסיבה, ולצערי הפעם לא לקחו אותי איתם (כנראה בגלל שאמא לא היתה פנויה, כי כשהיא יושבת בקהל היא תמיד לוקחת אותי). מצד שני, לאחר המסיבה הצטרפתי אליהם ל"ערב יקב" ברחבת חדר-אוכל וספגתי קצת אוירת חג, שירה וגם גבינות משובחות.
היום יש הפנינג ענפים באזור המדגה ומכון הדגיגים, אבל אני לא חושבת שנלך - זה מתאים יותר לאורחים עירוניים ולמשפחות עם ילדים צעירים, והאחים שלי כבר לא מתעניינים בזה.

חג שמח, ממני, מישל

קשה לתאר את הדאגה למישל, שאינה אוכלת כמעט כלום בימים אלה.
תחושה מעיקה. 
במקום זאת אני בוחרת לשתף את קוראי הבלוג בחוויה משפחתית מרתקת: נעה בן-הגיא, בת דודתי, ביימה את הסרט הדוקומנטרי "קרבת דם", המספר על פנינה, שהיתה בת 14 כשבשנת 1943 יצאה מביתה במושבה יבניאל ונעלמה. נעה, נכדתה של אחותה של פנינה *, יוצאת בעקבות הסוד המשפחתי ומגלה את ילדיה של פנינה חיים היום במחנה פליטים, חצי שעה מביתה בתל אביב, מחכים כבר שנים לטלפון מהקרובים היהודים.
חידוש הקשר בין המשפחות גורר אחריו אירועים בלתי צפויים המתרחשים מול המצלמה, ומחברים את כל השותפים לסאגה מטלטלת.
תראו מה קורה לנו - מניחים (לרגע) את המועקה המשפחתית סביב בריאותה של מישל, ומחליפים אותה במועקה משפחתית-לאומית…
אנחנו בודקים אפשרות להביא את הסרט לקיבוץ (שלג, אני ממש מכוונת אותו לפני כולם לאמא שלך).

* הסיפור בסרט הוא על משפחת סבתה של נעה מצד אמה. קרבת הדם שלי אל נעה היא מצד אביה, אהוד בן-הגיא.

בפרגולה שלנו הציפורים מקננות ללא הפסקה. אבא של מישל מסלק כל כל מה ימים את הקן, והציפורים בונות אותו מחדש. הן מגלות דבקות במטרה ואינן נכנעות, שוב ושוב הן מתעקשות מחדש ואינן מוותרות.
היום מישל מצאה כנראה את אחד הגוזלים שנפל מהקן ואכלה אותו… אמא של מישל והאחים שלה ראו את המחזה, אך לא יכלו לפנות את הגוזל מרוב גועל. אבא של מישל היה באותה עת בעבודה, וכשהוא נזכר לחזור הביתה, הוא רק אמר שלאכול גוזל זה מאוד בריא…(?).
לפחות היא אוכלת משהו…

בימים האחרונים הבנתי, שהעובדה שיש לך בלוג יוצרת מידה של מחוייבות כלפי הקוראים, גם אם לא בא לכתוב או לא מתאים או מכל סיבה אחרת. אתם צודקים.
האמת היא , שלא קל לכתוב, כי התקופה האחרונה עם מישל מתסכלת, מלווה תחושת חוסר אונים ומועקה. מישל חכמה ברמות, מתַקשרת, מתוקה, יפה, חיונית, משעשעת - הכל פיקס פרט לכך ש… היא כמעט שאינה אוכלת. 
בעיית האוכל מוכרת לנו מאוד מההיסטוריה שלה, אך שמחנו עד מאוד, שהיא נפתרה בזמנו, כשגילינו את נפלאות המזון הנא, עליו דובר רבות. כנראה שגם מכך המפונקת שלנו התעייפה, ובמציאות של השבועות האחרונים היא עובדת על כמויות מינימום, שקשה לתאר (וכמובן שניסינו הכל כולל הכל-הכל-הכל).
בסיטואציה מעיקה זו עולים כל פעם מחדש הבדלי הגישה במשפחה, בין המצדדים בכך שאין מקום לדאגה, וכשהיא תחוש רעב - היא תאכל, לבין אלה שהדאגה מכל יום כזה קורעת להם את הלב, והם מוכנים להוריד את הירח כדי למצוא את המזון הנחשף.
האם יש הריון? לא יודעים.
אולי העדר התיאבון קשור לכך? לדברי הד"ר, לעיתים כלבות בתחילת הריון מורידות בכמויות המזון שלהן. למעשה לא בטוח שזה ההסבר, משום שזה התחיל עוד לפני המפגשים עם ארמני.
ידוע שכלבים אוכלים פחות בקיץ… כן, אבל כאן ומדובר בירידה מאוד דרמטית, בייחוד אם נקח בחשבון שיתכן שמישל כבר חודש בהריון וזקוקה למזון מועשר.
אולי מישל חולה? זה לא נראה כך. כאמור, לפי כל הפרמטרים האחרים היא חיונית ועליזה.
 
עד כאן לסוף שבוע זה. בתקווה לימים טובים יותר…